תאוות ההסתכלות של האדישות

בעקבות עבודתה של רינה מועלם “עולם הפנים של עולם החוץ של עולם הפנים”

מאת :עינבר דרור

 

התבוננות בסדרת הציורים של רינה מועלם טורדות את המנוחה, מתלווה להן תחושה מוזרה שקשה

לשכוח אותה גם זמן רב לאחר שנוכחת מולן, נדמה לך שאתה נעשה בעל כורחך שותף לסיטואציה, לכוד

במעין מבוך, שאתה נקרא להיות פרשן, אלא שלא מדובר בסוג מוכר של הבנה או קריאה. קיימת מעין

אטימות אילמת במסכים הצבעונים הדחוסים בהרכבים של דימויים ויזואליים העוברים מסיטואציה

לסיטואציה, ללא רצף רציונאלי במקום ובזמן. אפשר אולי שהם אינם מבקשים קריאה אלא את המבט

בלבד, ניסוחיים חזותיים המצוירים על הבד שאינם מסמנים דבר. ועם זאת, הציורים העומדים כל אחד

בנפרד ובזכות עצמו, יוצרים יחדיו ממד מתעתע המפעיל את החלל הממשי העוטף את הצופה, וכמו תובע

ממנו התבוננות חדשה, בחלל המיידי והקרוב לו ביותר

הקו שאיננו קו והכתם שאיננו כתם

מאז שנות ה-70 מועלם מתמרנת ומסיטה מערך מורכב של דימויים בעלי מימד פיגורטיבי על המצע

הציורי. התמצות של האלמנטים המקוטעים והסגנון הקיצוני של הדימויים, אשר הוביל את המבקרים

לשייכה למופשט המושגי של אורי רייזמן ומיכאל גרוס2   התחלפו בהדרגה למשטחים דקורטיביים

שהדימויים והחלל מתואמים ומתאימים עצמם אחד לשני כשהם חוזרים על עצמם בחלל בתנועה אין סופית3 . עוצמת עשייתה של מועלם בעבודות שקדמו לסדרה “עולם הפנים של עולם החוץ של עולם הפנים” נובעת מהתרחשות בנאלית דחוסה של קווים, צורות וצבעים, אותה מועלם מוליכה בערבוביה

מוזרה המיילדים הוויה דוקרנית, שבורה וסתומה המתקבלת רק לאחר התבוננות מעמיקה בציורים.

הקווים והצורות הטעונים של מועלם אינו הקו המתפרץ של אביבה אורי או התשתית הארכיטקטונית

המאפיינת את העבודות  של זריצקי. הקו של מועלם הוא נקודה אחת מתמשכת, דחוסה הנעה בהיסוס מסוים קדימה וכמו מבקשת להעניק צורה חיה, רוטטת לדימויים על המצע. הדימויים שנוצרו תוך הדגשת תנועת היד אינם מתעקשים לספר סיפור אלא הם סוג של מפגש במרחב בין חיות, גלגלים, נופים, ראשים המשועבדים למסגרת של סימנים סכמאטיים למצע, לחומר.

משנות ה-90 ניתן לראות ביצירתה של מועלם התרבות של המרכיבים הויזואליים הלקוחים מסיפורים

אקטואליים מתוך עולם התקשורת על פני המצע הציורי . הדימויים הנעים בתנועה אחידה על המצע מתאחדים ליחידה אחת שבה הדימוי, הצבע והמצע מקבלים ערך שווה . עצם העלאת הדימוי והיחסים 

 

 

 

_______________

1פטר האנדקה “עולם הפנים של עולם החוץ של עולם הפנים” (1969) מתוך בנימין הרשב, שירה מודרנית, מבחר תרגומים, הוצאת עם עובד, עמ’ 381-386.

2 נ. טבת, “יש חיים לצד זריצקי” ,

3 ש. פארן “רינה מועלם-מוטי מזרחי”, גלריה קונפורטי-פארן , יוני-יולי 1993.

 

 

 

 

 

                                                               2

 

הנרקמים בין הצבע והמצע מהווים ערובה לתנועה, לערות, לחיות. בחיכוך בניהם נוצר מהלך לקראת

מעשה ולעולם לא מעשה מוגמר היוצר רצף של סדר אידיאלי שאינו מתגשם.

 

פרגמנטים של יופי

 

התרבות והריבוד של הקומפוזיציות ניכרים בסדרת העבודות של “עולם הפנים של עולם החוץ של עולם הפנים”. מועלם יוצרת עולם רב זמני, רב שכבתי, צירוף של ניגודים, כאוס וארגון מחדש של מצבים אנושיים שאותם נמנעת מועלם מלהגדיר באופן חד משמעי. בטכניקה מורכבת המצרפת לתוך המצע פרגמנטים מגוונים בהם דימויים מעובדים מועתקים מאלפי צילומים שהיא אוספת במרווח הווירטואלי של הרשת, מתווים וקווים החרוטים ביד ובעיפרון. החלל הממשי של הציור הופך אם כן למעין חלל “נפשי”, ספק זיכרון, ספק הזיה, ספק חלום, זרימת תודעה, המוקרן על משטח העבודה ובו פועלים הדימויים, האובייקטים והמוטיבים4 . ההקבלה בין האירועים והדימויים מאפשרת לנסח בכוח חזותי רב הוויה יומיומית הנעדרת מנרטיב ברור. הדמויות המתגוששות על פני המצע מתקיימות בתוך חיים הפולטים מתוכם אלימות חרישית שחוללה אותם. אט-אט בנשימה ארוכה, הדמויות חוזרות ומראות, הוויה טראומתית של ממשות הנסתרת מאחורי המרחב של ניראות. עבודתה של מועלם יוצרת מציאות תובענית, רב קולית, מיידית, חושנית, שמותירה את הצופה בהיעדר סדירות למראית עין בלא אפשרות לברוח.

 

התהליך של היצירה הוא אינסופי של מלאכת הטוויה האורגת דימויים וקואורדינאטות, צבעים וקווים, מגלה ומכסה דימויים הנקראים כאחד ומשיבים ככפילות. הגודש הצבעוני, העמלנות, הצפיפות והשפע החושני המאפיינים את העבודות המוצגות בה ממגנטים את עין הצופה באפקטים של יופי מרהיב וססגוני ממקמים את עבודותיה של מועלם במגמות פוסט-פמיניסטיות רווחות בעולם האמנות הבינלאומי העכשווי והמקומי. בדומה לנשים יוצרות רבות כאיה בן רון, קרן שפילשר ואחרות עומד במרכז היצירה התהליך העמלני, הסיזיפי, והמוצר הסופי הוא עדות לאלפי השעות שהושקעו בו. תהליך העשייה המשותף לכל אחת מהאמניות מתאפיין בפעולות מונוטוניות חוזרות ובעבודה עיקשת של חיתוך, צירוף, הכפלה, כיסוי ומילוי שטחים באובססיביות המוכרת מתולדות האמנות כתופעת “אימת החלל הריק” ((horror vacui.

מועלם מפעילה אף היא את החוויה החושית המענגת ומעלה מחדש מושגים הקשורים ביופי שעודרו מתוך השיח המודרנסטי בכלל ומתוך שיח האמנות המקומי-ישראלי בפרט5 . ועם זאת מועלם אינה חוזרת על הדיון הפימינסטי באמנות-ביקורת של המבט הגברי המקבע את האישה כאובייקט, אלא חותרת לפי דבריה כנגד כל פרטיקולרציה המשייכת את עשייתה לתרבות מסוימת או למגזר מסוים .

 

 

החתירה אחר הסימן

 

                                                                        ________________________________

4ר’ מאמרה של קראוס על קריאת החלל של ראושנברג

Rosalind Krauss’ “Rauschenberg and Materialized Image” , Artform vol/ 13, no, 4, December 1974 pp

5ת.. כץ-פרידמן, (2004) “אלוהי הפרטים הקטנים” אוברקרפט דקורציה ויופי נשכני  (קט. תע.) אוצרת : תמי כץ פרידמן, הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה.

                                     

                                           ©כל הזכויות שמורות לעינבר דרור אוגוסט 2005

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                         3                                               

                                   

                                         החתירה אחר הסימן

 

 

דימוייה של מועלם מופנים לרובד האינטלקטואלי של הצופה ולדמיון האסוציאטיבי שלו. הדמויות, הקווים,הדימויים הינם שחקנים בתיאטרון של מועלם הנשזרים ומתפרדים ועומדים בין קווים ומשיכות מכחול לאיכויות סדורות המצייתות להגיון מזהה, מגדיר וממפה את הפרטים המוכלים מהן מתממשת המציאות ומערערת תקפותה- מועלם כמו מייצרת את ההיגיון החתרני מתוך תהליכי העבודה שלו עצמו. בדרך סימולטאנית כזו מנסה מועלם לעבות את המשמעויות הלא מוכרות שלהם ולתת להן חיים חדשים בתמונה כסימנים מוכרים.

 

הקומפוזיציה המפורקת, הצפנה של דימויים, יחסי אטימות שקיפות וסימבוליקה צבעונית מקשרים את ציוריה של מועלם ליצירתם של מיכל נאמן ויאיר גרבוז, בדומה לעבודותיהם של נאמן וגרבוז עבודותיה נושאות מסר מורכב היוצא כנגד הסובייקטיביות המודרנית כבסיס לוודאות כמקור להבנת עולם ולהשגת ידיעה אמיתית עליו6 . אך בניגוד לנאמן וגרבוז מרבית דימוייה של מועלם אינם אמנותיים, קולנועיים או אף היסטוריים. הסדרה הבנויה כטקסט פתוח שהאלמנטים בה מצויים בהשתנות מתמדת התלויה בצופה ובעמדת המבט שלו. במקום סדרות של ישים (being ) מציעה הסדרה מארג פתוח של דימויים והוויות שאינם מחויבים לעקרונות היסטוריים, מדעיים, פוליטיים, אתיים או אסתטיים. נקודת המוצא של אלפי הדימויים של מועלם היא ההוויה היום יומית, ערב רב של דימויים המחוברים באסטרטגיה דאדיאיסטית-סוריאליסטית אקראית ושרירותית . הפיגורות של מועלם הן דימויים ללא זהות לא ישראלית או יהודית לא מזרחית ולא אשכנזית. דימויים ללא שפה, בלא געגועים בלתי אפשריים או ציטוטי אמנות. ניסוחים של הוויה מחיי היומיום במרחב הביתי והציבורי.

 

את סידרת העבודות מכנה מועלם “עולם הפנים של עולם החוץ של עולם הפנים” אחת הפואמות מתוך ספר הנושא את אותו שם שכתב אחד הסופרים הבולטים בספרות הגרמנית, אחרי שתי מלחמות עולם, פטר הנדקה (Peter Handke). הדמות המרכזית בפואמה כמו במחזותיו היא ללא ספק השפה המשמשת כמתווכת ראשונה במעלה בין העולם הפנימי והעולם החיצון הבאה לידי ביטוי בהקשר בין המסמן למסומן בתודעתו של האדם. הנדקה במינימום אמצעים ספרותיים ולשוניים חושף את רודנותם של דפוסי דיבור, דפוסי משמעות ודפוסי התנהגות מאובנים וקבועים מראש של האדם המודרני בתכלית היומיומית וממחיש כיצד השימוש האוטומטי בדפוסי לשון קבועים מראש שקפאו לתבניות של נוסחאות וקלישאות הבונות קלישאות חברתיות7 . מהלכיו של הנדקה המערערים על הקשר בין סימן למסומן, השפה והמציאות היומיומית, הסובבת את האדם דרך קבע, מבטא את הקרע שבין “האני” (self) למציאות בחברה המודרנית. תפקידו של ה”אני” משתנה כל פעם לפי תנועתו בהוויה, השינוי המינימאלי בין התקבולת של האיברים היוצרים במה תיאטרלית חדה ומהותית. מאחורי כתיבתו של הנדקה עומד עולם

 

__________________________________________

6פרשנות זו על מיכל נאמן ויאיר גרבוז ר’ ספרה של אזולאי (1999) אימון לאמנות, ביקורת הכלכלה המוזיאלית,ספרות, משמעות,תרבות,27, המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע”ש פורטר,אוניברסיטת תל אביב, והקיבוץ המאוחד,עמ’  189-206 .

7 מ. פרי (מאי 1997) סימן קריאה , רבעון מעורב לספרות, 7: 195

 

                                    © כל הזכיות שמורות לעינבר דרור , תל אביב, אוגוסט 2005

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                               4

 

מנוכר שה”דובר בוחר במכוונן להעמיד את עצמו כמוגבל, כמסוגל רק להעביר מקטעי שיח קונקרטיים,

ללא שום משמעות מטונימית, מטפורית או פרסוניפיקציונית, תפיסה המוקיעה כל אקויולנט שמחבר בדרכים רומנטיות בין האני להוויה8 . בין אם נקבל שם זה כפשוטו ובין אם נראה בו מדריך למתבונן, רינה מועלם קושרת יחדיו מקטעי חיים לדימוי מורכב המפנה מקןם לדימוי מורכב נוסף. אך מעבר לכוחה הייצוגי והקומוניקטיבי של השפה הויזואלית, נחשפת חתירה של מועלם באופן שיטתי ועיקבי תחת אפשרות הייצוג, ללא שום משמעות מטפורית המבנה הפתוח של הסדרה של מועלם משאירה את הצופה בהוויה נואשת כאילו מישהו מוליך אותו שולל, מתעלל במערכת המושגים היומיומית שלו, כופה עליו צורת ראיה חדשה, קשה לך להימלט מהתחושה שיש משהו עמוק החומק ממבטך, דבר שאינו כרוך רק באי נחת, אלא שמעורר, פותח רגעים שנראים טריוויאליים וחסרי משמעות מיוחדת.

 

כיוון פעולתה מתחיל להסתמן כדרך הבורחת מהגדרה, מהלכיה של מועלם, הכפלתם, פורוקם והרכבתם של דימויה כהתרחשות בו זמנית של אלמנטים מופרדים על פני שטח אחד, השוברת את החזות האחידה של החלל הממשי נראת כמבקשת לבטל את העול הקטגורי של הדימוי. עקירתו של הפה, בציוריה של מועלם פוגמת בשלמות האיבר ומטילה בו מום, בדיוק כמו עקירתם של האיברים הנוספים. עקירתם ממקומם וארגונם מחדש בציור מסרסת את האיבר ואת החושים, האובייקטים החלקים מופיעים כביטוי ליצר או אטימות, לנתק, העיניים המבקשות לראות את העולם על פי פרדיגמות של סדר והרמוניה, שמדחיקות את יצרי האדם נעקרות ממקומם בפעולה שמבטלת את עצם היכולת לראות. השפתיים המבקשות ליצור צליל אנושי- קול שולט או קול מודחק ומשותק, קולות לגיטימיים או קולות חתרניים, ריבוי קולות או אחד. התפרסות המוטיבים של מראות ומסכות מערערים את המאבק להקים הפרדה והפער ההכרחי הכרחי של  הגדרה עצמית, הפרדה בין עצמי, גופי והשתקפותי, האני והאחר. זהו אינו מצב של חלקיות אלא ההפך מצב של שלמות של שיסוע הגוף המורכב של המציאות. הקול והמבט המבקשות לראות את העולם על פי פרדיגמות, שמדחיקות את ייצרי האדם נעקרות ממקומם בפעולה שמבטלת את עצם היכולת לראות או לדבר. מועלם לוכדת את הצופה בתוך מבוך, ללא זכויות, ללא סמכות, במצב שהוא בעיקרו אנטי פטריאכלי, חסר הגדרה או בלשון אחרת- אין מדובר בהנאה בפקציה אלא במעשה של חשיפת אמת פנימית. שיבוש של מצב מקורי, אך לא של טשטוש או ערפול, אלא מצב שבו לא יכולה להמצא הגדרה, ההגיון הממיין מתערער מתואר על-ידי ג’ורג’ בטאיי (Bataille) במונח מרכזי בתפיסתו הפילוסופית “informe ” או “Formless” האמור לתפקד כקטגוריה ריקה, קטגוריה שתאפשר לכל הקטיגוריות להיות “un thought” סיטואציה ליבירנתית שבה נבנת היררכיה חדשה שהיא כמעט פרודיה על הנרטיב המערבי של העין הקרטיזנית, האנליטית9 .

 

 

_________________________________________________________

8 ר’ יגיל,(סתיו 1995)”ה”אני” האחר של ה”אני” (עיון בפרוזה דרך המונח טאוטולוגיה כאמצעי אמנותי) “עמדה 2: 31-50 .

9Krauss, Rosalind E, “Corpus Delicti”, October 33, (Summer 1985) 31-72, Krauss, Rosalind E, “The im/ pulse to See” in Vision and Visuality: Clture beyond appearances, (ed, Hel Foster,),Bay Press, Seattle, 1988, pp, 51-78,

 

                   © כל הזכויות שמורות לעינבר דרור, תל- אביב, אוגוסט 2005

              

 

                                                    5

 

 

באם נקרא את דימויה כסוג של תיאטרון מנוכר או כערעור על סימני השפה הויזואלית, המטען הצורני והתוכני של מועלם מוליד בסופו של אבסורד וסתירה עצמית המתקיימת בדואליות בין סימנים יציבים למכלול שאינו בעל משמעות סופית. השפה הפרגמטית ומעמדו המעורער של הסימן נראים כעומדים מול הניסיון לטוות בדברים מהלך מרכזי אחד, המאתר קשרים נושאים בין דימויים, עלילות ודרכי ייצוג. הסתירה בין שתי דרכי ההתבוננות קשה לישוב, אלא אם נתפוס אותן בשני מסלולים מקבילים העוקבים אחרי שתי הטאקטיקות המרכזיות באסטרטגיה האמנותית האחת של מועלם- זו המזמנת בכוונה תחילה נושאים, משמעויות והקשרים, על מנת להתוות סוג של קריאה ומיד לסתור אותה ואז גם את עצם הסתירה וזאת בלי ליישב את ההדורים.

 

האופן שבו מועלם קולטת את העולם ומקומה בתוכו מתנגש, מתעמת על פי דבריה עם נורמות וסטריאוטיפים המקבעים את זהותו של הסובייקט כנתון מראש (לפי דבריה מתחילת דרכה קטלגו אותה כאישה, יהודיה, ישראלית, מזרחית, שמאלנית). המרחב שיוצרת מועלם בעבודותיה הוא חלק מניסיון ביקורתי לערער על דפוסים ונורמות שליטים ועם זאת אין מועלם נוגעת בסימנים מוכרים אלא מייצרת אותם בעצמה מתוך ההוויה היומיומית. מעצם חזרתן הדימוי המוכפל והמרובה של מועלם הופך לסימן נייד, נמשך. כך שבעצם אף אחד מן הסימנים, הדימויים והמוטיבים לא מתקיים מעבר לשפה אלא כחשיפה של חוסר היציבות של הסובייקט והאובייקט בהוויה נמושאים משתנים דרך קבע, מושגים חסרי יציבות באופן עקרוני, תולדה של מגע עם סוגי שיח שונים בתרבות, הפועל תחת תפקידים חברתיים, גזעיים ותרבותיים. התפוררות האובייקטיביות או הסובייקטיביות של המיוצג בתהליך הסימון חוזרת על עצמה שוב ושוב. המושא אשר סמוי מן העין ובו בזמן מתגלה בכל, משאיר אחריו רק חקר של הסטרקטורות המובנות, את השפך האינסופי של תמונות, שבהן מוצרנת ומתגלמת שוב ושוב הניסיון הכוזב של “יצירת משמעות” של הצופה ושל היוצר כאחד.

 

“משהו רואה דברים רבים כל כך

עד שהוא נעשה אדיש לדברים-

משהו רואה דברים אדישים רבים כל כך

שהוא שוב ושוב מאבד את עצמו מתודעתו שלו-

אז הוא רואה דבר

שהוא אינו רוצה לראותו

או שהיה רוצה לראותו יותר זמן

עד שהדבר נעשה מושא

לתאוות ההסתכלות שלו

לרצונו

לאי רצונו

והוא מסתכל בו

 

                                        ©כל הזכויות שמורות לעינבר דרור, תל אביב, אוגוסט 2005

 

 

 

                                  

                                                 6

 

והוא דוחה אותו

או רוצה שיהיה שלו:

והוא שב לתודעה-

 

 

רק כאשר הנאשם נדון

תופסים אנו

שהנדון היה נאשם10

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_______________________

10פטר הנדקה (1967) “עולם הפנים של עולם החוץ של עולם הפנים” (1969) מתוך בנימין הרשב, שירה מודרנית, מבחר תרגומים, הוצאת עם עובד , עמ 386 .

 

                       ©כל הזכויות שמורות לעינבר דרור , תל אביב, אוגוסט 2005

 

 

 

 

%d bloggers like this: